אהלן, אני אפרים בן 62, נשוי פלוס שני בנים ובלוג זה נועד לתאר את סיפור מחלתי: מחלת סכרת ה-"בוגרים"- או בשמה המקצועי והקר: "סכרת סוג 2". המקרה שלי הוא כזה, כמו כל ישראלי ממוצע אני דיי הזנחתי את עצמי בשנים האחרונות, טוב למען האמת אי-אפשר ממש להזניח משהו שאף פעם לא טופח... מה לעשות שאני לא גדלתי על כל אותן מהפכות הבריאות שצצות להן כיום כל יומיים... אין דבר, לפעמים צריך פשוט להכיר בכורח המציאות, ואני, אדם ממוסד בעל עבודה תובענית פשוט לא יכלתי אף פעם לאפשר לעצמי להתמיד במונח הנקרא: "תזונה נבונה". בתור אדם שעובד בחברת שיווק מצליחה ורצינית לא יכלתי אף פעם להינות מהמופלגות שמרבית האנשים זוכים להינות מהן כגון: אכילת ארוחות חמות בבית או פשוט אכילת אוכל מגוון ובריא, לפעמים התקופות היחידות שבהם זכיתי לאכול ירקות היו ארוחות שישי אצל חמותי (הייתי רוצה לראות אתכם אומרים לא לאוכל שלה...ונשארים חיים).
את התזונה שלי ניתן לסכם במילה אחת למעשה: זבל, הרבה זבל, זבל מתוק ועסיסי... "ג'אנק פוד" במילים אחרות. לא היה דבר מזון שבא בשקית או בעטיפה שלא ניסיתי: בין אם זה עוגיות, צ'יפס, עוף מטוגן, חפיסות שלמות של שוקולד, מאפים מתוקים למינהם, פיצות, עוגות, המבורגרים....והרשימה רק מתארכת. בהתחלה למען האמת זה לא ממש הפריע לי אז אולי אישתי והחברים מהגדוד צחקו קצת על ה-"כרס" שלי שהמשיכה והמשיכה לתפוח אבל אלו רק בדיחות שלא נתתי שיפגעו בי. כשהקילוגרמים נערמים לאט זאת הסיטואציה הכי מפחידה לבנאדם כי השנים חולפות להן ובינתיים אתה לא שם לב אפילו איך הפכת ממקלון בצבא לגזע עץ אימתני היום. אבל לקראת גיל 50 הגוף מתחיל לעבוד לא כמו שרוצים, המשקל העודף מתחיל להעיק יותר ויותר ומבנאדם צעיר, בריא ומתפקד אתה מוצא עצמך כבנאדם מבוגר ועצל שמתקשה לעלות אפילו את מעט המדרגות לביתו מבלי להתנשף. אבל לא זה מה שהכי מפחיד, הדבר הכי קשה במצב הזה הוא כשאתה מתחיל להבין את חומרת העניין אבל זה כבר מאוחר מידי ופתאום את יודע כבר שאתה חולה ואת השעון לא תוכל כבר החזיר אחורה.... לפני מספר חודשים בערך, החלו החששות להתעורר לאחר שחתך שקיבלתי לאחר התעסקות עם פחית שימורים קשוחה, סירב לההיסגר ולהחלים במשך מספר שבועות, המקרה הזה יחד עם האורח חיים הלא כל כך בריא שאני מנהל גרמו לאישתי להתחיל ללחוץ עליי ללכת להייעץ עם רופא. אולם אני מעצם היויתי בנאדם רציונאלי ואפילו ניתן לומר אנטיהיפוכונדר ( מילה שאנשים שמפחדים מרופאים פחד מוות משתשמשים בה כדי להגדיר את עצמם במילים יפות...) סירבתי נמרצות לרעיון. אולם עם הזמן התחלתי להבחין שאני צריך ללכת לשירותים לעיתים תכופות מכרגיל, וזה יכול מאוד להעיק כשבאמצע ישיבה חשובה אתה מוצא את עצמך יותר זמן רץ לשירותים מאשר מקשיב. אז בעצם הבנתי שמשהו באמת לא בסדר והבנתי שאני אאלץ להיכנע לאישתי ולשקול ברצינות ללכת לרופא...
2 comments:
הצלחתם ממש להכנס לנעליו של אפרים,אותי לפחות זה שיכנע...
תודה רבה!! כל כך חשוב מה שכתבת. אנו שוכחים את הסכנות שבהזנחה העצמית, הפנימית והחיצונית. באמת חשוב לזכור שיש דברים אי-ריוורסביליים כמו מחלת הסכרת. טוב שהזהרת אותנו!
Post a Comment